נימוקי יוסף על בבא קמא י״ג

« נימוקי יוסף על בבא קמא י״ב ע״ב נימוקי יוסף על בבא קמא י״ד ע״א »

1 לִישַׁנֵּי: הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הָא רַבָּנַן!

2 אֲמַר לֵיהּ, מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, דְּכִי קָא זָכוּ – מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ.

3 גּוּפָא: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ – לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵם מָמוֹנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁלָמִים. אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי אוֹמֵר: לֹא אָמַר בֶּן עַזַּאי אֶלָּא בִּבְכוֹר בִּלְבָד.

4 אָמַר מָר, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁלָמִים. לְמַעוֹטֵי מַאי?

5 אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי בְּכוֹר, הַשְׁתָּא וּמָה שְׁלָמִים – שֶׁטְּעוּנִים סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק, אָמְרַתְּ מָמוֹן בְּעָלִים הוּא; בְּכוֹר מִבַּעְיָא?

6 אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְמַעוֹטֵי מַעֲשֵׂר –

7 כִּדְתַנְיָא: בִּבְכוֹר נֶאֱמַר ״לֹא תִפְדֶּה״, וְנִמְכָּר תָּם – חַי, וּבַעַל מוּם – חַי וְשָׁחוּט; בְּמַעֲשֵׂר נֶאֱמַר ״לֹא יִגָּאֵל״, וְאֵינוֹ נִמְכָּר לֹא חַי וְלֹא שָׁחוּט, לֹא תָּם וְלֹא בַּעַל מוּם.

8 רָבִינָא מַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא – אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי אוֹמֵר: לֹא אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֶלָּא בִּבְכוֹר בִּלְבָד. לְמַעוֹטֵי מַאי?

9 אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי שְׁלָמִים, הַשְׁתָּא וּמָה בְּכוֹר – שֶׁקָּדוֹשׁ מֵרֶחֶם, מָמוֹנוֹ הוּא; שְׁלָמִים מִבַּעְיָא?

10 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְמַעוֹטֵי מַעֲשֵׂר.

11 כִּדְתַנְיָא: בִּבְכוֹר נֶאֱמַר ״לֹא תִפְדֶּה״, וְנִמְכָּר תָּם – חַי, וּבַעַל מוּם – חַי וְשָׁחוּט; בְּמַעֲשֵׂר נֶאֱמַר ״לֹא יִגָּאֵל״, וְאֵינוֹ נִמְכָּר לֹא חַי וְלֹא שָׁחוּט, לֹא תָּם וְלֹא בַּעַל מוּם.

12 הָא בִּבְכוֹר בִּלְבַד קָאָמַר! קַשְׁיָא.

13 רָבָא אָמַר: מַאי ״נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶן מְעִילָה״ – נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶן דִּין מְעִילָה. וּמַאי נִינְהוּ – דְּהֶדְיוֹט.

14 וְלִיתְנֵי דְּהֶדְיוֹט! קַשְׁיָא.

15 אָמַר רַבִּי אַבָּא: שְׁלָמִים שֶׁהִזִּיקוּ – גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָן, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מֵאֵימוּרֵיהֶן.

16 פְּשִׁיטָא, אֵימוּרִין לְגָבוֹהַּ סָלְקִי!

17 לָא צְרִיכָא, לְגוֹבֶה מִבְּשָׂרָן כְּנֶגֶד אֵימוּרִים.

18 אַלִּיבָּא דְּמַאן?

19 אִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן – פְּשִׁיטָא! הָא אָמְרִי כִּי לֵיכָּא לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַאי, לָא מִשְׁתַּלַּם מֵהַאי!

20 וְאִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נָתָן – הָא אָמַר: כִּי לֵיכָּא לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַאי, מִשְׁתַּלַּם מֵהַאי!

21 אִי בָּעֵית אֵימָא: רַבִּי נָתָן, אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבָּנַן.

22 אִיבָּעֵית אֵימָא רַבָּנַן – הָנֵי מִילֵּי בִּתְרֵי גוּפֵי, אֲבָל בְּחַד גּוּפָא מָצֵי אָמַר לֵיהּ: ״מִכֹּל הֵיכָא דְּבָעֵינָא – מִשְׁתַּלַּמְנָא״.

23 אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי נָתָן – הָתָם הוּא דַּאֲמַר לֵיהּ בַּעַל שׁוֹר לְבַעַל הַבּוֹר: ״אֲנָא תּוֹרַאי בְּבֵירָךְ אַשְׁכַּחְתֵּיהּ; מַאי דְּלֵית לִי לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַיְאךְ – מִשְׁתַּלַּימְנָא מִינָּךְ״;

24 אֲבָל הָכָא, מִי מָצֵי אָמַר: ״בָּשָׂר אַזֵּיק, אֵימוּרִין לָא אַזִּיק״?!

25 אָמַר רָבָא: תּוֹדָה שֶׁהִזִּיקָה – גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָהּ, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִלַּחְמָהּ.

26 לֶחֶם – פְּשִׁיטָא!

27 סֵיפָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ – נִיזָּק אוֹכֵל בָּשָׂר, וּמִתְכַּפֵּר מֵבִיא לֶחֶם.

28 הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כֵּיוָן דְּלֶחֶם הֶכְשֵׁירָא דְזֶבַח הוּא – לֵימָא לֵיהּ: אַתְּ אָכְלַתְּ בְּשַׂר, וַאֲנָא אַיְיתֵי לֶחֶם; קָא מַשְׁמַע לַן דְּלֶחֶם חִיּוּבָא דִּבְעָלִים הוּא.

29 נְכָסִים שֶׁהֵן שֶׁל בְּנֵי בְרִית.

30 לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דְּגוֹי – הָא קָתָנֵי לַהּ לְקַמַּן: שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל גּוֹי – פָּטוּר! תָּנֵי וַהֲדַר מְפָרֵשׁ.

31 נְכָסִים הַמְיוּחָדִין. לְמַעוֹטֵי מַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה: לְמַעוֹטֵי זֶה אוֹמֵר ״שׁוֹרְךָ הִזִּיק״, וְזֶה אוֹמֵר ״שׁוֹרְךָ הִזִּיק״.

32 הָא תָּנֵי לְקַמַּן: הָיוּ שְׁנַיִם רוֹדְפִין אַחַר אֶחָד, זֶה אוֹמֵר: ״שׁוֹרְךָ הִזִּיק״, וְזֶה אוֹמֵר: ״שׁוֹרְךָ הִזִּיק״ – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין! תָּנֵי וַהֲדַר מְפָרֵשׁ.

33 בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: פְּרָט לְנִכְסֵי הֶפְקֵר. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּנְגַח תּוֹרָא דִידַן לְתוֹרָא דְהֶפְקֵר – מַאן תָּבַע לֵיהּ? אֶלָּא דִּנְגַח תּוֹרָא דְהֶפְקֵר לְתוֹרָא דִידַן –

34 לֵיזִיל וְלַיְתֵיהּ! בְּשֶׁקָּדַם וְזָכָה בּוֹ אַחֵר.

35 רָבִינָא אָמַר: לְמַעוֹטֵי נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ; נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִפְקִיר.

36 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲפִילּוּ נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ, נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִפְקִיר – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְהֵמִית אִישׁ וְגוֹ׳״ – עַד שֶׁתְּהֵא מִיתָה וְהַעֲמָדָה בַּדִּין שָׁוִין כְּאֶחָד.

37 וּגְמַר הַדִּין לָא בָּעֵינַן?! הָא ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל״ – בִּגְמַר דִּין הוּא דִּכְתִיב!

38 אֶלָּא אֵימָא: עַד שֶׁתְּהֵא מִיתָה וְהַעֲמָדָה בְּדִין וּגְמַר דִּין שָׁוִין כְּאֶחָד.

39 חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיוּחֶדֶת לַמַּזִּיק. דְּאָמַר לֵיהּ: תּוֹרָךְ בִּרְשׁוּתִי מַאי בָּעֵי?

40 וּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק.

41 אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: חֲצַר הַשּׁוּתָּפִין – חַיָּיב בָּהּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל. וְהָכִי קָאָמַר: ״חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיוּחֶדֶת לַמַּזִּיק״ – דְּפָטוּר; ״וּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק – כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק״.

42 וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: פָּטוּר עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל. וְהָכִי קָאָמַר: ״חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיוּחֶדֶת לַמַּזִּיק, וּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק״ נָמֵי – פָּטוּר; ״וּכְשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק״ – לְאֵתוֹיֵי קֶרֶן.

43 הָנִיחָא לִשְׁמוּאֵל, אֶלָּא לְרַב דְּאָמַר: תְּנָא שׁוֹר וְכֹל מִילֵּי דְשׁוֹר, ״חָב הַמַּזִּיק״ לְאֵתוֹיֵי מַאי?

44 לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק״ – לְהָבִיא שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר, שֶׁהִזִּיקָה בְּהֵמָה בִּרְשׁוּתָן; תָּם – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, וּמוּעָד – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. נִפְרְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִין, וְיָצְתָה וְהִזִּיקָה – פָּטוּר.

45 אָמַר מָר: כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק – לְהָבִיא שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר. הֵיכִי דָּמֵי?

46 אִילֵימָא דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דְמַשְׁאִיל לְתוֹרָא דְשׁוֹאֵל – לֵימָא לֵיהּ: אִילּוּ אַזֵּיק בְּעָלְמָא – בָּעֵית לְשַׁלּוֹמֵי אַתְּ; הַשְׁתָּא דְּאַזְּקֵיהּ לְתוֹרָא דִידָךְ, בָּעֵינָא לְשַׁלּוֹמֵי?!

47 אֶלָּא דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דְשׁוֹאֵל לְתוֹרָא דְמַשְׁאִיל – לֵימָא לֵיהּ: אִילּוּ אִיתַּזַּק מֵעָלְמָא – בָּעֵית לְשַׁלּוֹמֵי כּוּלֵּיהּ תּוֹרָא; הַשְׁתָּא דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דִידָךְ, פַּלְגָא נִיזְקָא הוּא דִּמְשַׁלְּמַתְּ לִי?!

48 לְעוֹלָם דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דְמַשְׁאִיל לְתוֹרָא דְשׁוֹאֵל, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שְׁמִירַת גּוּפוֹ,

פירוש נימוקי יוסף על בבא קמא י״ג

1 בתרתי פליגי. מדקתני תרתי הוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה דלמה לי למיתני או שלקה בחרסיה דאע"ג דהוחלק אחר במים נמי שנפלו כבר משמע אלא הוחלק אחר במים בשעת נפילה מיקרי דאע"פ שכבר נפלה כל כמה דלית ליה פנאי לסלק דבצעריה טריד ולא יכול לסלוקי נזקיו קרי שעת נפילה או שלקה בחרסיה אחר נפילה שהיה לו פנאי לסלק ומשום דסלוק שייך בחרסין והוי רבותא למימרא בסתם אפקרינהו ממילא טפי מוקמינן חרסים לאחר נפילה ולא אמרינן איפכא ולאשמועינן דאחר נפילה פליגי בהפקיר נזקיו כדמפרש ואזיל ולהכי מוקמינן הך דחרסין לאחר נפילה:

2 בשעת נפילה. דמר סבר ר"מ סבר נתקל דלא ידע לאזדהורי אנפשיה פושע הוא ולפיכך אם הזיק ממונו בשעת נפילה חייב דפשיעותיה גרמא ליה ומר סבר ר' יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא ואע"ג דלא אניס ממש אונס גמור כיון דלא פשע פטור ומדנקט האי לישנא דמשמע דלא הוי אונס גמור שמעינן דכי פליגי בדאזוק בשעת נפילה לאו בדאזוק מכחו פליגי דא"כ לכ"ע ליכא מאן דפטר דהא בהדיא רבי רחמנא אונס כרצון לחיובא אלא מיירי בהדי דקא אזיל ניזק פגע בהו והוחלק במים דרך נפילתן דלאו מכח הליכתן אתזק אלא מכח הלוכו על גביהן:

3 ולאחר נפילה. פרישנא דמיירי כגון דאית ליה פנאי לסלק ולא סילק מר סבר ר"מ מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עליו תורה בבור ברה"ר דאפקר הוא חייביה וה"נ אע"ג דהני חרסיס מסתמא אפקרינהו כיון דמעיקרא ממונו הוו ועליה דידיה רמי לסלקינהו אם לא סילק חייב מידי דהוה אחופר בור ברה"ר ורבי יהודה סבר מפקיר נזקיו פטור דהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור שחייבה עליו תורה הלכך כשהפקירו פטור ומסקינן לקמן דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"מ במפקיר נזקיו אלא במפקיר נזקיו שבאו ע"י אונס דומיא דנתקל דסופו באונס ותחלתו לאו בפשיעה כדבעינן למימר קמן דאע"ג דאזיל ליה טרדיה והוה יכול לסלוקינהו ולא סלקינהו כיון דעל ידי אונס הוא דאתו פטור דמאי קא מחייבת ליה אי אשעת נפילה מינס אניס ואי משום דלאחר נפילה היה לו לסלק כיון דמעידן נפילה דאניס אפקורי אפקרינהו כהפקר דאתי מעלמא דמי דלא מיחייב לסלוקיה אבל מפקיר נזקיו דעלמא דלא אניס מודו ליה רבנן דחייב. וכי היכי דפליגי במתני' בתרתי ה"ה בברייתא דאע"ג דמדנקט לא סלקו ש"מ שהיה לו פנאי לסלק ועוד מדחייבינן בדיני שמים כדפריש' אבנו סכינו משאו מיירי בשעת נפילה משום דהני לא מפקר להו לפי שאין מתקלקלין בנפילתן וכין שכן לאו בורו נינהו אלא ממונו כשורו ומש"ה חייב דאל"כ דלא פליגי אלא אחר נפילה אמאי נקט שנפלו ברוח מצויה אפילו ברוח שאינה מצויה נמי חייב אי מיירי לאחר נפילה שהיה לו פנאי לסלק דכיון דלא אפקרינהו בממונו נינהו רמי עליה דידיה לסלוקינהו ואפילו נתנם שם אחר כדמוכח גבי גלל לקמן בשמעתין דף כט: וכן כתבו כל המפרשים ז"ל:

4 בין בשעת נפילה מטעם נתקל כדפרי' ולאחר נפילה מטעם מפקיר נזקיו:

5 במפקיר נבלתו. ולפי המסקנא דהא דפטרי רבנן במפקיר נזקיו שבאו מחמת אונס ה"נ כן הוא שמיתתה באונסו הוא ולא העמידה משם אלא הפקירה והניחה שימות שם ופליגי בהא:

6 היכי משכחת לה דליהוי איהו פושע בנפילת הגמל:

7 בשרעתא דנהרא. על שפת הנהר שכן דרך הנהר להתפשט והקרקע מטושטשת במים ונפלה דאיהו גרם לה. שרעתא לשון פשוט ורוחב מל' ויקרא כב שרוע וקלוט כי קצר המצע מהשתרע ישעיהו כ״ח:י״ט-כ׳:

8 פושע הוא. מ"ט דרבנן דפטרי:

9 אנוס הוא. ומ"ט דר"מ דמחייב:

10 דאיתקל איהו ונפל ואיתקל ביה גמלא ונפלה ור"מ לטעמיה דאמר נתקל פושע הוא ומיהו רבנן אע"ג דפטירי בהאי נתקל מ"מ אי בשרעתא דנהרא איתקל במקום דאיכא דרכא אחריתי כיון דהוי פושע גבי גמלו אע"ג דלגבי נפשיה לא הוי פושע והשתא נמי בגופיה הוא דאיתקיל הגמל ולא בפשיעותה חייב דתחילתו בפשיעה וסופו אונס הוא אבל אי נתקל איהו בנהרא והזיק אליבא דרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא פטור ואע"ג דאיכא דרכא אחרינא דהכי קי"ל ולגבי גופיה דידיה ליכא לאפלוגי בין איכא דרכא אחריתא להיכא דליכא דרכא אחריתא מדלא פליג בגמרא הכי אלא גבי גמלי וכ"כ הרמ"ה ז"ל דכיון דבן דעת הוא סבר דיכול למעבר ולא איתקיל:

11 מאי מתכוין איכא. כלומר כיון דבתרתי פליגי בשעת נפילה בנתקל כדאמרי' ולאחר נפילה במפקיר נזקיו ע"כ כי קא מפליג בין במתכוין לשאין מתכוין בתרוייהו קא מפליג בשלמא בשעת נפילה אע"ג דנתקל הוא במתכוין להשליכה בשעת נתינתו כי היכי דלא לתזק בה ואע"ג דמחמת אונס נפילה קעביד כיון דבכוונה קא עביד חייב דאפילו תימא כל לאצולי נפשיה ברשות קא עביד לא עדיף מכל מאן דעביד ברשות דכי הזיק חייב אבל מפקיר נזקיו דמיירי לאחר נפילה מאי מתכוון שייך למימר תו ובמתכוון להשליכה ממש ליכא למימר דא"כ הוה משמע דכגון האי הוא דמחייב רבי יהודה אבל אם לא כוון להשליכה אע"ג דהוה פושע לגבי נפילה פטור וליתא דע"כ לא פטרי רבנן אלא במפקיר נכסיו דנתקל לאו פושע הוא לדידהו:

12 במתכוין לזכות בחרסיה. גבי מיא לא שייך למימר הכי דמסתמא אפקורי אפקרינהו דהא לא יכול למהדר ולמזכי בהו כדכתיב שמואל ב י״ד:י״ד כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו אבל גבי חרסין שייך ומ"מ במסתמא לא חיישינן למימר דלא אפקרינהו עד דזכי בהו בין קודם דאתזק בהו בין לאחר דאתזיק דאגלאי מילתא דלא אפקרינהו כלל ולא אמר במאי דלא זכו מיהא הוברר הדבר דאפקרינהו דבדאורייתא לא אמר ברירה ביצה דף לח. והא דאורייתא הוא. ואע"ג דהשתא מפקירן להנך דלא חזו ליה אפ"ה אי מזקי לאחר מכאן ואילך חייב כיון דלא סלקן דהשתא קא מפקיר להו לאו אנוס הוא והשתא הוי מפקיר נזקיו שלא באו מחמת אונס וחייב כדפריך לעיל והיינו מתני' דא"ר יהודה מתכוון חייב שאין מתכוון פטור. דאי אונס הוא ע"כ לא קאמרי רבנן אלא מפקיר נזקיו דהכא אנוס הוא כדפירשנו לעיל דנתקל לאו פושע וקרי ליה אנוס אע"ג דלאו אנוס ממש דאונסא זוטא הוא. והכי הלכתא כר' יוחנן דר' אליעזר תלמידו דרבי יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דסתם מתני' הכי וקי"ל הלכה כסתם משנה:

13 והלכתא נמי כרבנן לגבי ר' מאיר דיחיד ורבים הלכה כרבים:

14 מכדי אבנו וכו'. כלומר אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והוזק אחד בהן:

15 כולן מבורו למדנו. שהרי אין דרכן לילך ולהזיק ותחלת הנחתן שם לנזק וכיון דתולדה דבור נינהו בכולן אני קורא בהן ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים:

16 והני מילי. דמיעט קרא אדם:

17 לענין קטלא. היכי דמת האדם הנופל דלא ליחייב בעל הבור עליה לא כופר ולא דמים משום דכי מיעט קרא אדם ממיתה דמשתעי ביה בהדיא דכתיב והמת יהיה לו הוא דמעטיה אבל מנזקין דלא משתעי בה קרא בהדיא לא מיעטיה וכלים דממעטינן מנזקין משום דשבירתן זו היא מיתתן וה"נ הני מיא דאשתפיכו ליה ברה"ר כאבנו סכינו ומשאו דמו ופטורים על נזקי כלים אלא מדחייביה האי תנא אנזקייהו ש"מ אנזקי דגופיה דניזק שנישף בקרקע הוא דחייביה ולאו על נזקי כליו אם נטנפו ואם אמרת קרקע עולם הזיקתו ולא מים לאו מילתא היא דאי לאו שהוחלק במים לא הזיקה ליה קרקע עולם הלכך לא מתוקמא מתני' אלא בנזקי גופו אבל בנזקי כליו דברי הכל פטור ואפילו בנזקי גופו נמי קי"ל כרבי יהודה דלא מחייב בשעת נפילה אלא במתכון להשליכה ולא מיחייב לאחר נפילה אלא במתכוון לזכות דלא אפקרינהו אבל במסתמא פטור דאפקורי אפקרינהו ומפקיר נזקיו שבא ע"י אונס פטור וכדברירנא לעיל:

18 נישף באבן. לשון שבירה וכיתות הוא תרגום דברים ט ואכות אותו ושפית:

19 אבל נתקל בקרקע. דהשתא קרקע שאין לו בעלים גרמא ליה ובתר דגרס ליה היזקא אזלינן:

20 אלא אפילו וכו'. משתלם מבעל האבן אע"ג דלא איהו גרם ליה וכ"ש איפכא דהגורם עיקר:

21 כרבי נתן. דאמר לקמן דף נג. בשור שדחף חבירו לבור היכא דליכא לאשתלומי מהאי שור משתלם מהאי בור דעבד ליה היזקא ה"נ כל היכא דליכא לאישתלומי מקרקע עולם דגרס ליה היזקא משתלם מבעל האבן דעבדא ליה היזקא והלכתא כר' נתן:

« נימוקי יוסף על בבא קמא י״ב ע״ב נימוקי יוסף על בבא קמא י״ד ע״א »